החלטה בתיק ת"א 5280-08

רקע כללי

1.         לפני בקשת התובע להתיר לו לזמן עד לצורך מתן עדות הזמה.

            הנתבע מתנגד לבקשה.

2.         ישיבת ההוכחות בתיק זה התקיימה ביום 24.5.11. עם סיום הדיון ונוכח המלצת ביהמ"ש וקבלת הסכמת ב"כ הנתבע, ניתנה החלטה ביום 29.6.11 לקיומו של הליך גישור בתיק.

3.         ביום 3.9.12 הודיעה ב"כ התובע כי הליך הגישור לא צלח. במועד זה היה הח"מ בחופשה בחו"ל ולאחר שובו ובעת היותו בשבתון, ניתנה החלטה ביום 11.11.12 להגשת סיכומים בכתב.

4.         רק ביום 31.12.12 הגישה ב"כ התובע בקשתה שלפני לזימון עד הזמה - נציג פז חב' נפט בע"מ אשר היה למשלוח הבקשה לחילוט הערבות הבנקאית על סך 80,000 ש"ח עבור בשארה ג'האד.

            לטענת התובע, במהלך דיון ההוכחות, בעת חקירתו הנגדית של העד מטעמו, עלתה שאלה באשר לשיוך אישור המסירה של דואר ישראל לבקשה לחילוט הערבות מטעם חב' פז (ר' נספח ח' לתצהיר העד).

            לדברי ב"כ התובע, מדובר בטיעון מפתיע אשר לא בא זכרו בכתבי הטענות או בתצהיר הנתבע והועלה לראשונה בחקירה נגדית של תצהיר התובע.

5.         הנתבע בתגובתו מתנגד לבקשה, לדבריו התובע מצא "מוקש" בניהול התיק, עת החל בעבודת הכנת הסיכומים, המדובר בבקשה מאוחרת, על התובע היה להוכיח את תביעתו ובין היתר את העובדה כי מימוש הערבות נתבקש בזמן, העד מטעם התובע לא יכל לאמת את הדברים בחקירה נגדית, כך שבפועל מה שמתבקש מהתובע זה להביא עדויות להפרכת גרסת העד שלו. לשיטת ב"כ התובע, אין המדובר בעדות הזמה אלא בנסיון לא ראוי לשיפור עמדות.

המסגרת המשפטית

6.         תקנה 158 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, קובעת:

"(1). התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות;".

"אין איפה לדבר על זכותו של בעל דין להביא ראיות מפריכות, הואיל  והענין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט המקורי והערכאה ערעורית לא תתערב אלא מנימוקים כבדי משקל. המבחן העיקרי הוא נטל ההוכחה. ענין שהתובע נושא בנטל להוכיחו, אין מתירים לו לדחות את הבאת הראיות לגביו באמצעות עדות מפריכה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד".

(ר': א. הרנון, "דיני ראיות", תשל"ד א, 130; ע"א 4494/97 סאלח נ' סאלח, (נבו - 4.1.00).

בע"א 73/49 ויסרברג נ' מייסדי חדרה, פד"י ד(1) 776- 780, נקבע:

".... כלל גדול הוא בדין המתחיל בראיות אומרים לו: גמור והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן ( TO  EXHAUST  HIS  EVIDENCE ), כלומר: להגישן חבילה אחת תוך פרשת העדויות שלו ואינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן עד לאחר סיום פרשת יריבו... [וזאת] כאשר בעל הראיות חייב להוכיח את טענתו הוא...". [ר' גם:  רע"א 3584/09 ש. שרבט נ' מינהל מקרקעי ישראל  (1.6.09)].

7.         הכלל לענין הגשתן של ראיות לבית המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב "חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטיה מן הכלל הנ"ל,  יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות.

[ר': ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פד"י מו (3) 738, 742; רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט, (נבו - 30.7.02)].

8.         נקבע בפסיקה, כי במסגרת שיקול דעתו של ביהמ"ש האם להתיר או לא הבאת ראיות מפריכות על ידי התובע, תשאל השאלה האם ידע התובע על קיומה של הראיה שמבוקש להפריכה או האם היה עליו לדעת על קיומה [ר' ע"א 188/89 עזאיזה נ' מ.מ. כפר דבוריה, פד"י מז (1) 661, 665; רע"א 2370/12 קורן נ' חיפה כימיקלים (נבו - 31.10.12)].